[مازن شما]

يوم الأرض الفلسطيني

[align=justify]יום האדמה

יום האדמה (בערבית: يوم الأرض‎ - יום אל ארד) הוא יום שמצוין בישראל ב-30 במרץ על ידי ערביי ישראל כמחאה כנגד קיפוח אזרחי ישראל הערבים, בייחוד בתחום הקרקעות. יום האדמה הראשון נערך ב-30 במרץ 1976 במחאה על החלטת הממשלה להפקיע 20,000 דונם באזור סח'נין למטרה של "ייהוד הגליל". מנהיגי רק"ח וראשי המועצות מטעמה קראו ליום של שביתה כללית והפגנות מחאה ב-30 במרץ.

רקע

הפקעת קרקעות בבעלות ערבית היוותה קונפליקט רגיש ביחסים בין המיעוט הערבי והשלטונות במדינת ישראל מאז 1948. בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה אישרה הממשלה חוקים ותקנות שעל פיהן הופקעו שטחי קרקע נרחבים מהאוכלוסייה הערבית, בעיקר בגליל ובמשולש. חוקים אלו כללו את חוק נכסי נפקדים וחוק רכישת מקרקעין. בסוף שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 הפקיעה המדינה כ-75,000 דונם בבעלות ערבית . חוקים ופעולות שונות של ממשלת ישראל שנעשו, לטענת רשויות המדינה, במסגרת חוקים שוויוניים לצורכי הציבור, התפרשו על ידי אישים מהציבור הערבי כתחבולות להפקיע קרקעות של ערבים .

יום האדמה הראשון

בשנת 1976 פרסם מינהל מקרקעי ישראל הודעה בדבר הפקעת מקרקעין באזור כרמיאל לפי סעיפים 5 ו-7 בפקודת הקרקעות המנדטורית משנת 1943 (רכישה לצורכי ציבור). הפקעת הקרקעות נעשתה לצורך הרחבת העיר כרמיאל, ע"פ תוכנית שתוכננה באותה עת על ידי משרד השיכון לפיתוח עירוני מואץ בגליל (תוכנית פ.ע.מ). הפקעות אלו היו המשך להפקעות קודמות, עליהן החל הציבור הערבי להתקומם בסוף שנת 1975, שמטרתן הייתה "ייהוד הגליל": שליטה יהודית מבחינה דמוגפית וטריטוריאלית. אישים במגזר הערבי הביעו זעם על הכוונה "לייהד את הגליל" והביעו חשש מהפקעת אדמות השייכות לערבים. נציגים של הוועד הארצי של ראשי המועצות המקומיות הערביות, שהוקם ב-1974, נפגשו עם פקידים בכירים וניסו להניא את השלטונות מלבצע את התוכנית ולהגיע לפשרה.

במקביל הובילה תנועת רק"ח להקמת "הועד הלאומי להגנה על האדמות", שנטלה על עצמה להאבק נגד הפקעת הקרקעות ‏‏ אשר בראשו עמד האב שחאדה שחאדה. במהלך ההכנות הושגה הסכמה לשיתוף פעולה בין הקיצוניים למתונים יותר. ‏‏ מנהיגים מהציבור הערבי הכריזו על שביתה כללית במגזר הערבי ב-30 במרץ 1976, באופן ספציפי כנגד הפקעת אדמות ובאופן יותר כולל כנגד מה שכונה "אפליית הערבים במדינת ישראל".

ההפגנות נערכו בעיקר בכפרים סח'נין, עראבה ודיר-חנא. ההפגנות, שהיו שקטות בתחילה, נהפכו במהרה לאלימות וכללו חסימת כבישים וזריקת אבנים ובקבוקי תבערה. משטרת ישראל לא הצליחה להתמודד עם ההפגנות ופנתה לעזרת צה"ל. בהפגנות נהרגו שישה מפגינים; ארבעה על ידי צה"ל ועוד שניים על ידי המשטרה. שלושה מההרוגים היו בסח'נין. ההפגנות התפשטו לכל הארץ ואף ליהודה, שומרון ועזה אולם דעכו במהרה.

תוצאות האירוע ודיון ציבורי

"לאחר "יום האדמה" הוכנסו שינויים מבניים, ששאפו לצמצם את הפערים במעמדם של האזרחים הערבים ולשילובם בתוך מוסדות ההסתדרות- שם קמה המחלקה הערבית שפעלה כמעין מועצת פועלים ערבית ארצית".

"יום האדמה" נתפס כציון דרך בעליית התודעה הלאומית של ערביי ישראל. האירוע גרם להרגשת זיקה בין הערבים בישראל לבין אחיהם בשטחים. נוצרו מגעי אליטות בין עיתונאים, אנשי ציבור, משכילים ומנהיגים דתיים. ערבי ישראל שהתקשו למצוא תעסוקה הולמת בישראל עד לפני "יום האדמה", הפכו לאחר "יום האדמה" למרצים באוניברסיטאות ובקולג'ים שונים בשטחים. נוצרו גם קשרים בתחום הפוליטיקה והפרסום העיתונאי בין תושבי השטחים לבין המפלגות רק"ח, חד"ש והרשימה המתקדמת לשלום.

יום ה-30 במרץ, שהיווה נקודת התחלה של מחאה פומבית ומסע גיוס פוליטי מצד ערבי ישראל, הפך ליום המחאה הערבי המרכזי בכל שנה, ולאירוע היסטורי בעל חשיבות רבה. לפני כן, המחאה הערבית נגד השלטון הייתה שקטה ובעיקר נקודתית ולא יצרה תהודה עמוקה בחברה הישראלית. לאחר מכן, הפכה המחאה הערבית לבולטת ואקטיבית יותר, ומידי 30 במרץ נדלק אור אדום להחרפת היחסים. המחאה הערבית מנסה מעל לכל להתנגד לייהוד המעמיק של שטחי המדינה ולהילחם בקיפוח הכלכלי והתרבותי המתמשך של האוכלוסייה הערבית מצד השלטון היהודי. עקב הרגשת התסכול שחשו ערבי ישראל ממצבם הכלכלי והחברתי, גברה בהדרגה המחאה הערבית עד סוף שנות השמונים.

לקראת שנות ה-90 של המאה ה-20 חלה התמתנות במחאה הערבית והתפתחו יחסים של משא-ומתן בין הציבור הערבי לבין השלטונות, ובשנים אלו לוו אירועי יום האדמה בפחות אלימות.‏‏
בשנת 2002, התקיימו ארועי יום האדמה במהלך מבצע חומת מגן, וההפגנות כללו ביטויי תמיכה בעראפת והחיזבאללה.

מסורת ציון יום האדמה נמשכה גם בשנים שלאחר מכן. בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 נערכו לראשונה עצרות יום האדמה ביפו ובלוד. ב-2010 נערכה עצרת מרכזית בכפר הבדואי הלא מוכר אל-עראקיב שבנגב. עם השנים הצטרפו ליום זה גם פלסטינים ביהודה ושומרון ורצועת עזה ועצרות מקבילות נערכו גם באזורים אלו כנגד מדינת ישראל.‏

הערכה

"יום האדמה" שיקף מחאה כוללת נגד מדיניות הממשלה כלפי המיעוט הערבי במישור האזרחי והלאומי. שני תהליכי התפתחות מקבילים גרמו להתעוררות מצד הפלסטינים בישראל: תהליך חברתי כלכלי, ובמקביל תהליך של התחזקות התודעה הלאומית, שחלה מאז מלחמת ששת הימים. מבחינה חברתית חל גידול דמוגראפי בהיקף האוכלוסייה הערבית. קמה קבוצת משכילים, שחונכו גם על תרבות המערב ואימצו השקפת עולם מורכבת מזו של הדור הישן. מבחינה כלכלית חל שינוי במבנה הכלכלה המסורתית בחברה הערבית. אחוז המתפרנסים מחקלאות ירד ומרבית המועסקים הפכו לשכירים ולעובדי חוץ בענפי התעשייה והשירותים בערים יהודיות. רמת החיים עלתה משמעותית, כפועל יוצא מעליית ההכנסה. העלייה המהירה ברמת ההשכלה וברמת החיים הובילה לעלייה גם ברמת הציפיות של האוכלוסייה הערבית מהממשלה. החלה להתעורר מודעות לקיפוח זכויות אזרחיות. במקביל, התמורות הפוליטיות שהתחוללו בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום-הכיפורים שימשו אף הם כזרז בתהליך ההתעוררות. הפלסטינים בישראל ובשטחים החלו בתהליך קירוב. אש"ף התבסס בזירה הערבית הבינלאומית כארגון פוליטי מגובש המייצג את העם הפלסטיני, מה שטבע חותם עמוק בקרב ערבי ישראל ויצר הזדהות מצידם. ‏‏

עצם יציאתה של האוכלוסייה הערבית למאבק מדגישה את המעבר מגישה פאסיבית הנוטה להשלים עם המצב תוך כדי קיום מחאה שקטה בלבד, לגישה של אקטיביזם פוליטי, שקמה באמצע שנות ה-70 וחתרה לעימות עם השלטון בעניינים הנוגעים לזכויות האזרחיות של ערבי ישראל. תנועה זו, שהולידה את אירועי "יום האדמה", נוצרה כתוצאה מתחושה של כוח וביטחון עצמי, מלחצים פנימיים והתפתחויות חיצוניות, ומאמונה כי נוצרו תנאים שמאפשרים להתמודד עם השלטונות.

השתלשלות העניינים והחרפתם מדגימה את עומק הפער שנוצר במשך שנים בין המיעוט הערבי בישראל לבין ממשלת ישראל. הצטברה עוינות ומרירות רבה כתוצאה מרגשות אפליה והיעדר תחושת שותפות במדינה. עוינות זו היא למעשה הסיבה העיקרית לאירועי "יום האדמה". ‏‏

סיקור יום האדמה בתקשורת הישראלית

מחקר של קורן משנת 1994 מצא שהעיתונות הישראלית סקרה באופן נרחב את ההכנות לקראת יום האדמה בשנת 1976, כמו גם את תוצאות האירועים. עיקר הסיקור הסתמך על מקורות ממשלתיים ומומחים לענייני ערבים, וקולם של מארגני ההפגנות כמעט ולא נשמע. מארגני ההפגנות תוארו כקבוצה שולית של אנשים קיצוניים, קומוניסטים ו/או אלימים, וכסכנה למדינה.

מחקר של וולפספד, אברהם ואבורעיה משנת 2000 בחן את הסיקור העיתונאי של הפגנות יום האדמה בשנים 1977-1997. במחקר זה נטען שהסיקור לפני יום האדמה עסק בעיקר בהכנות כוחות הביטחון ובטענות על הסתה מצד מנהיגים ערביים, למרות שברוב הגדול של השנים אירועי יום האדמה הסתיימו ללא אלימות. רק 7% מהדיווחים לפני ההפגנות, ו 6% אחרי סיפרו מדוע הערבים מפגינים ‏‏.

לקריאה נוספת

אורן יפתחאל, "יום האדמה", בתוך א. עדי (עורך), חמישים לארבעים ושמונה (עמ': 290-279), תל אביב וירושלים: הקיבוץ המאוחד, 1993.
יעקב לנדאו, המיעוט הערבי בישראל 1991-1967 : היבטים פוליטיים . הוצאת עם עובד, תל אביב, תשנ"ג (1993)
אלי רכס ושמעון שמיר, ערבי ישראל לאחר 1976. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1976.
אלי רכס, ערבי ישראל והפקעת הקרקעות בגליל. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 1977.

קישורים חיצוניים

יום האדמה, באנציקלופדיה ynet
20 שנה ליום האדמה מאמר מאת מאיר וילנר
עלי ואקד, יום האדמה ביפו: "מתרחש פה טרנספר כלכלי", באתר ynet‏, 28 במרץ 2008
יונתן גונן ואיריס מיזן, יום האדמה בסכנין: "המאבק נגד הכיבוש הוא סלע קיומנו", באתר נענע 10, 30 במרץ 2010
שרון רופא-אופיר, יום האדמה: תמונות נסראללה ומורנייה בסכנין, באתר ynet‏, 30 במרץ 2010

[/align]